<h1>סמ"ג עשין סימן רל"א</h1>
<h2>דף ד.</h2>
שנינו בפ"ג דאהלות (מ"ו) כזית מן המת פתחו טפח והמת פתחו ארבעה טפחים, להציל את הטומאה על הפתחים הפחותים מארבעה טפחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח, וגדול מכזית כמת שלם. וכל השיעורין שבתורה הלכה למשה מסיני.
<h2>דף לה.</h2>
משא והיסט האמורים בכל מקום פירש רבינו שלמה במסכת שבת (פ"ג א' ד"ה הן ולא היסטן) שהמשא הוא שהטהור נושא את הטומאה, אפילו נשאו בתוך בית הסתרים נטמא אא"כ נבלע הטומאה בתוך בטנו שמאז אין לו שום טומאה (ע"פ רמב"ם טומאת מת פ"א ה"ח), והיסט הוא שהטמא נושא דבר טהור ומטמאו בהיסטו. אמנם בפרק העור והרוטב (חולין קכ"ד ב') מקשה אטו נושא לאו מסיט הוא אלא הכי קאמר אחד הנוגע ואחד המסיט בלא (נושא) [נישא], משמע שהיסט הוא נידנוד בלא משא, וכן כרע הזב טמא שכנגדו מטעם היסט בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ג א'), וכן שנינו במסכת זבין פרק אחרון (פ"ה מ"ו) אחד הנוגע ואחד המסיט אחד הנישא ואחד הנושא וכן משמע בפרק בכל מערבין הקיש על גבי שידה תבה ומגדל טמאין ורבי (ישמעאל) [שמעון] מטהר ואומר דברעדה מחמת כחו קא מיפלגי כגון שהקיש על גבי קרקע ורעדו מר סבר הוי היסט ומר סבר לא הוי היסט מאחר שלא רעדו מכחו ממש, והיסט נפקא לן מאשר יגע בו הזב (ויקרא ט"ו י"ב בתו"כ), וכשהטמא נושא את הטהור זה קרוי בלשון משנה נישא והוא עליונו של זב דנפקא לן מוהנשא (שם פסוק י') חסר וי"ו ודרשינן (נדה ל"ג א') והנישא כאשר יתבאר במצות הזבין (עשה רמ"ג דף רל"ז ד' בד"ו [הו' בנדה ל"ב ב']) וכשהטהור נושא את הטמא הוא טמא מחמת מדרס הזב. ומגע הוא שיגע בבשרו לטומאה אפילו בלשונו הרי זה נטמא, אבל תחב אדם טומאה בכוש והכניסה לתוך גרונו של חברו (ע"פ קיצור לשון הרמב"ם שם ה"ג) הרי זה מגע בית הסתרים וכל מגע בית הסתרין טהור (נדה מ"ב ב'). הנה מצוה זו נשלמה בטהרה.
<h2>דף סח.</h2>
בפ"ז דאהלות שנינו (מ"ג) ומביאה בפ"ק דביצה (י' א') ובפרק הדר המת בבית ובו פתחים הרבה בזמן שכולם נעולים כולם טמאין, וכן תניא בב"ב (י"ב א') בית סתום מטמא כל סביביו, והיושב בצד כל פתח ופתח מהן או תחת התקרה היוצאה על הפתח נטמא, נפתח אחד מהן או שחישב להוציאו באחד מהן אמרי ב"ה אע"פ שחישב אחר שמת המת כדמסקינן בפ"ק דביצה (י' א') אומר רבא שאפילו למפרע מציל ואין טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או אותו שחישב עליו והשאר טהורים מפני שהם נעולים והרי אין הבית כקבר סתום (ע"פ רמב"ם טומאת מת פ"ז ה"ב).
